חוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע באופן כללי כי במות אדם עובר עזבונו ליורשיו.

משמעות המונח "עיזבון" הוא כלל נכסי המנוח (הנפטר) שהם מהווים את הירושה.

על מנת לחלק את עזבונו של מנוח שנפטר ניתן להגיש בקשה לרשם לענייני ירושה או לבית הדין הרבני.

 

ירושה על פי דין

חלוקת הירושה מתבצעת על פי הקבוע בחוק הירושה.

באם המנוח לא השאיר צוואה, הרי שהעיזבון מחולק על פי הדין, כלומר על פי הכללים הקבועים בחוק הירושה.

על פי החוק, מי שהיה בחיים בעת פטירת המוריש יוכל לרשת אותו.

החוק קובע, כי גם מי שנולד תוך 300 יום לאחר מות המוריש נחשב כמי שהיה בחיים במות המוריש. המטרה במגבלה זו היא יצירת ודאות ולאפשר לחלוקה של העיזבון באופן מהיר עד כמה שניתן.

 

היורשים על פי דין

היורשים על פי דין הם קרובי המשפחה של המנוח על פי אופן קרבתם אליו. כלל האצבע הוא שיורש מקרבה ראשונה קודם בזכות הירושה ליורש מקרבה רחוקה יותר.

היורשים על פי הדין בקרבה הראשונה ביותר הם: בן או בת הזוג של המוריש וילדיו.

לאחר מכן, סדר הקדימות של היורשים הוא: ילדי המוריש וצאצאיהם, הוריו של המוריש וצאצאיהם, הורי הוריו של המוריש וצאצאיהם וכן על זו הדרך.

בין קבוצות היורשים הפוטנציאליות יש סדרי עדיפויות, כך לדוגמא ילדי המוריש וצאצאיהם קודמים להורי המוריש וצאצאיהם וכדומה.

 

ירושה על פי צוואה

צוואה היא מסמך בו אדם קובע מי יירש את נכסיו לאחר מותו. במקרה שבו השאיר המנוח צוואה, יורשי העיזבון (כלל נכסי המנוח) הם אלו המפורטים בצוואה.

חוק הירושה קובע מספר חלופות אפשריות לאופן עריכת צוואה:

  • צוואה בכתב-יד
  • צוואה בעדים
  • צוואה בפני רשות
  • צוואה בעל-פה

ככלל, ככל שהמצווה עמד בכל אחד מהכללים הבסיסיים הקבועים בחוק לעריכת כל אחת מן החלופות, הרי שאין עדיפות לחלופה אחת על פני האחרת.

קבלת ייעוץ חינם